כוחה של ההחלטה האפקטיבית

עודכן: 5 בנוב׳ 2021

יש אנשים בריאים שמתקשים לקום בבוקר, ויש ספורטאים עם שיתוק מוחין ששוברים שיאים אולימפיים - גם את זה של טרזן (המקורי!).

מה עושה את ההבדל? הרהורים על המפתח לניצחון הרוח על הגוף


השחיין מארק מליאר, שנולד עם שיתוק מוחין, הרטיט לאחרונה את הלבבות בישראל כאשר שבר שיא עולם וזכה במדליית זהב במשחה 400 מ' חופשי, במשחקים הפראלימפיים בטוקיו. בדקנו ומצאנו שבזמן ההיסטורי שקבע, של 4:31 דקות, הקדים מארק ב-33 שניות תמימות(!) את מדליסט הזהב האמריקאי מאולימפיאדת פריז 1924 – אחד ג'וני וייסמילר, המוכר יותר ככוכב ההוליוודי שגילם את... טרזן.


אמנם עברו כמעט מאה שנה בין אולימפיאדת פריז לטוקיו, שיאים רבים נשברו מאז, ועדיין – קצת קשה להישאר אדישים לעובדה ששחיין עם שיתוק מוחין השאיר אבק לטרזן החסון שריחף בין העצים. יש שידברו על הישג כזה במונחים של נס, אחרים יציינו את שעות האימונים הרבות והמפרכות שהפכו גוף אדם שנולד עם מוגבלות לצילצל שלוח במים, שקוטף מדליות אולימפיות כמו פירות בשלים מהעץ.


כולם צודקים, אבל אותנו מעניינים בעיקר המכשולים, ולא הפיזיים, אלא המנטליים – עליהם הוא התגבר: אנחנו לא מכירים את מארק, אבל מנחשים שהוא ספג לא מעט מבטים מרחמים בחייו, מלווים באמירות בנוסח "את זה אתה לא יכול לעשות", "זה לא בשבילך", "שב בצד". הוא יכול היה להאמין לדברים האלה ולשבת בצד, אבל הוא בחר לעשות בדיוק את ההפך.


האם הוא חלם על מדליה אולימפית כשהתחיל לשחות? אין לנו מושג, אבל ברור שהוא קיבל את ההחלטה לעבוד עם הגוף שלו בדיוק כמו שהוא – ולנוע קדימה בלי להקשיב לרעשי הרקע, בלי לתת לספיקות, לחוסר האמונה בו, לשאלות כמו "מה אני לא יכול לעשות" להפריע לו להנות ממה שכן.


הוא חייב היה לקבל את ההחלטה הזאת – כי אם היה מקבל כל החלטה אחרת (וגם אי-החלטה היא החלטה) – הוא פשוט לא היה מגיע כל-כך רחוק.


מה ההחלטה עושה לנו, ולמה היא כל כך קריטית?


בני האדם הם יצורים של הרגלים, המחווטים במעגלים במוחם. כל שינוי, קטן ככל שיהיה – דורש פרימה של מעגל כזה וחיווטו מחדש, תהליך שמאתגר אותנו – קל וחומר כאשר מדובר בשינוי שכרוך בתחושת אי-נוחות, קושי או אפילו כאב. אומרים שלוקח 21 יום לאדם להטמיע הרגל חדש, לנו נראה שאולי אפילו יותר. איך צולחים את הימים האלה?


אנחנו זקוקים לכלי, שילווה אותנו דרך כל הקשיים והמהמורות. שיעזור לנו לחצות אותם בלי להתלבט, שיהדוף את הספיקות שמחלישים אותנו בדרכנו החדשה. כלי שישתיק את הקול הפנימי שתוהה לגבי תכלית השינוי בו בחרנו, או מתעקש על חיפוש אינסופי של פתרונות אחרים, קלים יותר לבעיה, למרות שאנחנו יודעים שהם לא באמת קיימים (אחרת היינו בוחרים בהם כבר מזמן).


הכלי הזה הוא ההחלטה.


ההחלטה מעבירה אותנו צד – מלמה לא ללמה כן.


החלטה היא כמו חוזה ביני לבין עצמי. הפרת החוזה כמוה כפגיעה עצמית, אפילו סוג של בגידה. ברגע שקיבלנו אותה, כל הטלת ספק בה היא נסיגה לאחור – ואנחנו רוצים הרי רק ללכת קדימה. ההחלטה מונעת מאיתנו דפוסי התנהגות וחשיבה שמכשילים אותנו, כמו "אין לי זמן להתעמל", "קשה לקום מוקדם בבוקר", "כואב לי מדי כדי לזוז". היא מעבירה אותנו למקום שבו אנחנו מתמקדים במטרה כמו נמר שננעל על טרפו – ולא רואים שום דבר אחר ממטר.


"על מה אתם מדברים?" – אתם בטח שואלים עכשיו בתסכול, "החלטתי כבר מיליון פעמים להתחיל להתעמל ממחר, ולא עמדתי בזה יותר מיום. איפה טעיתי? למה להחלטה שלי אין משקל? ובעיקר – איך עושים את זה נכון?


כדי שהחלטה תהיה אפקטיבית, צריך להגיע אליה מוכנים.


אנחנו מבינים שעל הפער הזה בין חלום למציאות תגשר רק החלטה אפקטיבית – שפשוט תזיז הצידה את כל מה שמפריע לה לקרות.


הבעיה?


רובנו נמנעים מקבלת החלטה אפקטיבית על שינוי, כל עוד לא קורה משהו שמכריח אותנו לזוז מאזור הנוחות שלנו. כואב לנו. אנחנו עייפים, כבדים. אנחנו יודעים שתנועה תוציא אותנו מזה. לצאת להליכה. לקום מוקדם בבוקר כדי ללכת למכון כושר. אבל אין לנו מוטיבציה, יש לנו תירוצים.

  • נכון שנמאס לנו להיות מובלים על-ידי כאבים, פחדים, אילוצים ופשרות.

  • נכון שאנחנו משתוקקים להתאחד כבר עם גופנו – ממש כמו הילדים שהיינו, כשלא הרגשנו אותו בכלל בזמן שהיינו עסוקים בלשחק.

  • נכון שאנחנו רוצים שרגעי החירות וההנאה יהיו דיירים קבועים בחיינו, ולא רק אורחים מזדמנים שכאילו זכינו בהם במקרה, ומיד הם ייעלמו.

אבל עוד לא קיבלנו את הסימן שיאותת לנו שהגיע הזמן לעשות את השינוי הזה.


יש אנשים שמחכים עד שיקרה להם משהו ממש רע בגוף כדי להתעורר ולעשות מעשה שיבריא אותו. תאונה, פציעה, או מחלה קשה חלילה. השאלה היא, האם אפשר לקבל סימן שאיננו כרוך בקטסטרופה, כדי להגיע להחלטה האפקטיבית?


ואם יש סימן כזה, איפה לעזאזל משיגים אותו?


לנו יש את התשובה לשאלה החשובה הזאת, ואולי זה הרגע בו היינו אמורים להכניס גלגולי תופים ותרועת חצוצרות – אבל האמת היא, שהתשובה הרבה יותר פשוטה וצנועה.

והתשובה היא – שהסימן נמצא ממש כאן, לנגד עיניכם. לא אנחנו הענקנו לכם אותו – אתם מעניקים אותו לעצמכם, ותאמינו או לא, זה קל כמו לקנות כרטיס נסיעה ברכבת לירושלים. רק שירושלים שלנו היא השמים הפתוחים של חירותכם הגופנית (לא חייבים לזכות במדליה אולימפית, למרות שאנחנו עדיין מתרגשים מהישגי הנבחרת הפראלימפית הישראלית – אבל במקרה שלנו נסתפק בהקלה בכאבים).


הסימן שקיבלתם הוא ההכרה בכך שהשינוי כרוך בהתמסרות מלאה לו –

ברמה של להיות או לחדול.


זהו כוחה של החלטה אפקטיבית, שתסיע אותכם בבטחה לירושלים. היא עומדת כאן ומחכה לכם. האם תושיטו אליה יד?

 

אהבתם את המאמר? מוזמנים לשתף עם חבריכם.

יש לכם שאלות או תובנות? נשמח לשמוע מכם!